1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים, האחד מייחס לנאשם ביצוע שוד, והאחר - גניבה.
על פי האישום הראשון, נכנס הנאשם, ביום 19.3.05, לקיוסק בו עבד באותה עת הנער יוני גרשון. הנאשם ביקש מגרשון מספר מצרכים, יצא מן הקיוסק וחזר כשקצה של סכין מבצבץ משרוול מעילו. הנאשם דרש מגרשון את הכסף המצוי בקופה, וזה נתן לו סכום של 500 ש"ח לערך. בהמשך התעשת גרשון והכה את הנאשם באמצעות סכין המשמשת לצרכי הקיוסק. כתוצאה מכך, נמלט הנאשם ונטל עמו 50 ש"ח בלבד.
בגין מעשים אלה, מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של שוד, עבירה לפי ס' 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
על פי האישום השני, נכנס הנאשם, ביום 21.1.06, לקיוסק בתחנת הדלק "אורנים" שברחוב פייר קניג בירושלים. הנאשם שאל את העובדת במקום האם תוכל לפרוט לו שטר של 100 ש"ח לשני שטרות של 50 ש"ח, וכאשר זו השיבה בחיוב והוציאה שני שטרות של 50 ש"ח, חטף אותם הנאשם מידה ונמלט בריצה מן המקום.
בגין מעשים אלה, מייחסת המאשימה לנאשם עבירה של גניבה, עבירה לפי ס' 384 לחוק.
בתשובתו לכתב האישום, הודה הנאשם בכל עובדותיו של האישום השני. באשר לאישום הראשון טען כי העובדות לאשורן דומות לאלו שתוארו באישום השני. לטענתו, גם במקרה זה ביקש להערים על המוכר, ביקש לפרוט שטר של 100 ש"ח לשני שטרות של 50 ש"ח, וכאשר המוכר נתן לו את השטרות, לא נתן לו הנאשם דבר. בכל מקרה, הוא טוען, לא היה סכין, לא היה איום בסכין, ולא התרחש כל אירוע שיש עמו אלימות.
לאחר ששמעתי את העדויות ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי בכל המתייחס לאישום הראשון יש לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מעבירת השוד, ולהרשיעו בגניבה.
2. הראיה המרכזית עליה נסמכת המאשימה בטענותיה היא עדותו של יוני גרשון, נער בן 16.5 שנים, ומי שעבד במועד האירוע בקיוסק (להלן: "יוני"). יוני הוא תלמיד בית ספר המסייע לאביו הנכה בהחזקת הקיוסק, ונוהג לעבוד בו מידי יום במשך שעות מספר.
על פי עדותו של יוני, נכנס הנאשם לקיוסק וביקש ממנו בקבוק אבסלוט ושתי שקיות במבה. עוד ביקש ממנו להוריד לו בקבוק יין אך חזר בו מבקשתו. הנאשם אמר ליוני "חכה שניה", יצא אל המונית עמה הגיע, חזר כשלהב של סכין מבצבץ משרוול מעילו, וביקש מיוני לתת לו את כל הכסף שבקופה. יוני השיבו תחילה שאין לו כסף, אולם משדרש הנאשם כי יפתח את הקופה, נתן לו את כל הכסף שבקופה, 500 או 600 ש"ח לערך. משפנה הנאשם לצאת מן הקיוסק, נטל יוני סכין המשמשת אותו לחיתוך ירקות, והכה בה, בחלקה הקהה, בכתפו הימנית של הנאשם, ומעל למעילו. הנאשם עזב את מרבית הכסף, נכנס למונית ונסע מן המקום.
3. גרסת הנאשם, כאמור, שונה. לדבריו, ביקש מיוני בקבוק אבסלוט ושתי שקיות של במבה. המונית בה הגיע חנתה ממש מול הקיוסק. הנאשם שאל את יוני אם יש לו "שני חמישים", וזה השיבו בחיוב. הנאשם נטל ממנו את השטרות ופנה למונית, כשהוא מותיר את יוני תחת הרושם שבכוונתו להביא לו שטר של 100 ש"ח מן המונית. תחת זאת נכנס למונית ונסע. לגרסתו, כל חילופי הדברים בינו לבין יוני נתקיימו כשהוא עומד מעבר לדלפק הקיוסק, מבלי שנכנס אליו כלל, לא היה כל אירוע עם סכין, לא סכין שלו ולא סכין של יוני, וכל האירוע כולו לא ארך אלא כדקה.
בחקירתו במשטרה, הציג הנאשם גרסה כוזבת ותמימה למעשיו, שאין הוא אוחז בה עוד. לפי גרסתו שם, ביקש לרכוש בקבוקי בירה, ומאחר שלא היו כאלה בקיוסק, ביקש בקבוק של יין. עוד ביקש מיוני לפרוט שטר של 100ש"ח לשני שטרות של 50 ש"ח, על מנת שיוכל לשלם לבעל המונית בה נסע. יוני נתן לו את שני השטרות, והנאשם פנה אל המונית על מנת להביא שטר של 100 ש"ח, שהיה אצל הנהג. במחשבה שנייה, החליט שלא לקנות את היין, אז ראה את חברו משה בן זרואל, שעבר במקום, נתן לו 100 ש"ח, וביקש ממנו לעשות לו טובה ולמסרו לבחור בקיוסק. הנאשם נסע מן המקום, ולאחר כחצי שעה הגיע בן זרואל לביתו ומסר לו שלא נתן את הכסף לבעל הקיוסק, מאחר שהנאשם חייב לו כסף.
הנאשם הכחיש כי הייתה ברשותו סכין עת הגיע לקיוסק.
משה בן זרואל העיד בבית המשפט, כי כלל לא נפגש עם הנאשם ליד הקיוסק, וכי פגשו רק באותו ערב בביתו על מנת לצפות עמו במשחק כדורגל בטלביזיה. זמן קצר לאחר שהגיע, הגיעה המשטרה.
הנאשם טען בבית המשפט, כי בחקירתו במשטרה הזכיר את בן זרואל על פי הצעתו של בן זרואל בעצמו. משהגיעו השוטרים ועצרו את הנאשם, התכחש לדברים. העד בן זרואל שלל בעדותו את טענת הנאשם. יחד עם זאת העיד כי שמע מן הנאשם על 100 ש"ח שלקח ולא החזיר, וכי לא שמע דבר על סכין.
4. לתמיכת גרסתו של יוני לאירוע, ולהוכחת פגיעתו של הנאשם מסכינו של יוני, הציגה המאשימה, באמצעות העד שלמה קדוש, את צילום פצעו של הנאשם מן הדקירה, הצילום ת/4. לצד הצילום נרשם כי זהו צילום מצווארו של הנאשם, וכי "הפצע נראה טרי בזמן הצילום". לדברי קדוש, צולמה התמונה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, ואף שנרשם כי התמונה צולמה מצווארו של הנאשם, הצילום הוא מ"חלקו האחורי של החשוד", קרי: עורפו.
הצילום שהוגש הינו סגול בצבעו, איננו ברור, ואין בו כדי לתרום דבר להוכחת הפציעה. יתר על כן, מיקום הפצע איננו תואם כלל ועיקר את מקום הנחתת המכה, כפי שתואר והודגם ע"י יוני בעדותו בבית המשפט (בכתפו של הנאשם, בחלק הקרוב לראש).
גם לפי עדות השוטר דן טרוגן, ומי שניהל את החקירה, נמצאה על הנאשם "שריטה קטנטונת", אשר טרוגן התרשם ממנה שמדובר במשהו ישן. להערכת טרוגן, מכה שניתנה בחלקו הקהה של הסכין, על הכתף, ומעל המעיל שלבש הנאשם, לא תותיר כל סימן (בע' 16).
5. את זיכויו של הנאשם מעבירת השוד לא ניתן להשתית על עדותו של הנאשם. הנאשם הודה כי שיקר בחקירתו במשטרה, וגם ניסיונו לגבות את גרסתו שם בעדות כוזבת של חברו בן זרואל איננו מוסיף לו נופך של אמינות. למרות זאת, ולאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו, לא שוכנעתי במידה הדרושה במשפט פלילי, כי הנאשם אכן איים על יוני בסכין, וזאת מכמה טעמים שיפורטו להלן.
עדותו של יוני בעניין הסכין בה אוים לא הייתה ברורה ועקבית. משנשאל בחקירתו על אורכה של הסכין, השיב כי הייתה באורך של עט, והוא ראה אך חלק קטן ממנה. משהועמד על כך כי בחקירתו במשטרה מסר כי הסכין הייתה ארוכה, טען כי שם נשאל על אורך הסכין כולה, כולל הידית, בעוד שבבית המשפט התייחס אך לחלק שראה. ואולם, בעדותו טען כי לא ראה אלא חלק קטן מן הסכין, ולא ברור, לפיכך, כיצד יכול היה לתארה כסכין ארוכה.